top of page

פרשת 'בחוקותי' - מאמר עיוני

תמונת הסופר/ת: Daniel BensadounDaniel Bensadoun

פרשתנו מסיימת את ספר ויקרא – תורת כהנים ופותחת בפסוק מאוד לא ברור (ויקרא כו, ג):

'אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם'.


ואינו ברור כלל מפני שהוא מעלה שאלות רבות:

א.  הבטוי בו פותחת הפרשה אם בחקתי מאוד מפתיע ומפריע, משום שהוא פותח פתח כאילו כביכולישנה אפשרות בכלל שלא נלך בחוקותיו[1]?

ב.  מה הם החוקים על פיהם עלינו ללכת, ומהי ההליכה?

ג.  בד"כ בתורה מוזכר הביטוי שמירה כלפי חוקים ולא הליכה, מה פשר ההחלפה בביטויים?

ד.  בד"כ מוזכר בתורה כלפי המצוות עשייה ולא שמירה, א"כ על איזו שמירה מדובר כאן?

ה.  אם כבר אמרנו 'ואת מצותיו תשמרו' מדוע יש להוסיף: 'ועשיתם אותם'?


בכדי להשיב על שאלות אלו נראה את דברי הספרא על הפסוק (פרשה א פרק א אות א):

'אם בחוקותי תלכו, מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמילים בתורה, וכן הוא אומר: לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי, לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים, ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעותיו ולא יכרת לא ישמד שמו מלפני, וכן הוא אומר: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם, מלמד שהמקום מתאוה שיהו עמילים בתורה'.


בפסקה זו קיווינו לקבל  לפחות תשובה לאחת מן השאלות, אך זו בלבד שלא קיבלנו תשובה, אלא אף נוספו מספר שאלות!


מנין למדרש לומר מן הפסוק שעלינו להיות עמלים בתורה ועוד שהקב"ה מתאוה לכך? ומה הקשר בין הפסוקים שהובאו לרעיון שעלינו להיות עמלים בתורה?


קודם שנשיב על כך עלינו לראות פסקה נוספת בהמשך הספרא (שם אות ב):

'אם בחוקותי תלכו, יכול אילו המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם הרי מצות אמורות, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו להיות עמילים בתורה, וכן הוא אומר אם לא תשמעו לי יכול אילו המצות, וכשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה הרי מצות אמורות, א"כ למה נאמר אם לא תשמעו לי להיות עמילים בתורה'.


עכשיו אנו מתחילים להבין גם את הפסקה הראשונה: המדרש מדייק מהמשך הפסוק שתחילת הפסוק אינו מדבר על קיום המצוות משום שקיום מצוותיו כבר כתובים בסוף הפסוק: 'ועשיתם אותם' ועל כן מסביר המדרש שההליכה בחוקותיו תתקיים בכך שנעמול בתורתו.


ומתוך כך אנו מבינים מה היתה כוונת המדרש בתחילתו, מדוע הקב"ה מתאוה שנהיה עמלים בתורה? משום שרק על ידי כך נוכל לשמוע לקול ה' לדעת מה הוא רוצה שנעשה, אם לא נקשיב לקול ה' ע"י עמלינו בתורה לא נוכל לדעת את רצונו בעשיית מצוותיו, וכן לא נוכל להגיע למצב שלבבינו ירצה להיות ירא מה' וזה הפירוש של כל הקטע הראשון.


אך מהו אותו העמל? מהמשך דברי הספרא ברור הוא שהוא עמלינו בפינו כלומר שנעמול בפינו בדברי תורה.

ולשם כך הספרא מונה בהמשך עוד הרבה עניינים שיש מצוה להזכירם בפינו, כמו שבת (קידוש והבדלה בפיו) מה שהקצפנו את ה' במדבר, מה שעשה ה' למרים (צרעת על עוון לה"ר), מה שעשה לנו עמלק.

לפי האמור, כמו שעלינו להזכיר בפינו כל מיני דברים כדי שלא נשכח אותם כך גם מצוה עלינו להיות עמלים בתורה בפינו דוקא, ולפי הדמיון ברור הדבר מדוע, משום שרק כאשר האדם זוכר הדבר בפיו אין הדבר נשכח מליבו! וזוהי המשמעות להיות עמלים בפינו.


ישנה מצווה מיוחדת בכך שאנו עמילים בפינו בדברי תורה שמשום כך לא נשכחם והדבר יהיו חקוק (בחקתי) בלבנו.

ועוד יותר שהלומד בפיו הופך את דברי התורה לדברי אלהים חיים ולא כדבר הנלמד במחשבה ובשכל בלבד כידוע מדרשת חז"ל (עירובין נד.):

'אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, פתח פומיך קרי, פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי[2]. שנאמר כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא, אל תקרי למצאיהם אלא למוציאיהם בפה'.

כלומר הוצאת דברי התורה בפה עושה שהתורה היא חיה ולא רק ידע ומחשבה.


והתלמוד בסנהדרין (צט:) מחדד ענין זה יותר ואומר כך:

'אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו - הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך - הוי אומר לעמל תורה נברא. והיינו דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא[3]'.


כלומר מטרת הבריאה היתה כדי שאדם יעמול בפיו בדברי תורה ולא שיעמול במלאכה! משום שהצד היותר נשמתי שבאדם מתבטא בפה כידוע מתרגום הפסוק: 'ויהי האדם לנפש חיה' – 'לרוח ממללא' כלומר הצד הנשמתי העליון מתבטא דוקא ע"י הדבור א"כ דין הוא שלשם כך נבראה הבריאה כדי שנעמול בפינו בתורה.


אך כל זה יהיה בתנאי שיהיה לשם שמים ולא לשם מטרה אחרת כי אז מטמא הוא את החלק היותר עליון שבו, וכן כתב הספרא (שם אות ה):

'אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא'.


כלומר יש ערך לעמל התורה אך ורק אם לומד על מנת לקיים, אך אם לומד לא על מנת לקיים היה נח לו שלא נברא, בטוי חריף ביותר המבטא שאין לו מקום כלל בעולם בתור בריאה.


אך מדוע מוזכר עמל התורה בלשון הליכה? על כך משיב המהר"ל מפראג בחבורו גור אריה (כאן פס' ג'):

'ומה שאמר 'שתהיו עמלים בתורה', הינו מפני שכתוב הלמוד בלשון הליכה, כי ההליכה יש בה טורח ועמל, כך תהיו עמלים ויגיעים. ויש לפרש גם כן שההליכה שאדם הולך ממקום למקום, כן יהיה עמל בתורה ולהעמיק בה תמיד יותר ממה שהעמיק בה קודם. וזה נקרא הליכה בתורה. וכן הא דשני למכתב "בחקתי תלכו" ואחר כך כתב "ואת מצותי תשמורו", מפני שהחקות הם דברים שאין טעמם ידוע על אמתתם, ואפשר לאדם להשיג מעט מהם, והוא הולך ומעמיק תמיד יותר ממה שהשיג בראשונה, או שיש טורח בלמודם יותר, לכך כתב אצל החקות הליכה המורה על הטורח. ומה שאמרו כי המצות שהם חקים לא ניתנו טעם שלהם לגלות, אינו רוצה לומר שאין האדם יודע כלל מן המצות, אלא שאין יכול להבין אותם לגמרי, אבל יכול להבין מהם מעט, וזהו שאמר "אם בחקתי תלכו"'


כלומר על האדם לעמול ולטרוח הרבה כדי להעמיק בהבנת התורה בפרט בחלקים של התורה הנקראים חוקים אשר אין אדם יכול לעמוד על בוריים.

עתה מחריפה השאלה, מדוע הקב"ה אומר אם בחקתי תלכו כביכול אפשרות הפוכה לפנינו, אין זה חינוכי!

אלא הספרא שקראנו לעיל מסביר זאת אם במשמעות של הלוואי שכך יהיה[4], הקב"ה מתאווה לכך, ואי אפשר לפרש במשמעות הרגילה שאם נלך בחוקותיו הקב"ה יתן לנו כל מה שצריך ואם לא לא, שהרי אז לא יהיה הדבר לגמרי לשם שמים[5]! אלא כדי שנקבל הטובה, או מפחד העונש!


ומדוע הקב"ה מתאוה לכך? משום שרוצה להשלימנו בתכלית הטוב ולכן אם נלך בחוקותיו יוכל הק"ב להשלים את רצונו השלם בבריאה להיטיב לנו תכלית הטוב האפשרי[6].

ומשום כך הספרא הביא את הפסוקים לו עמי שומע לי וגו', לו הקשבת למצוותי וגו', מי יתן והיה לבבם וגו', כלומר הקב"ה מתחנן לנו ישראל בבקשה תהיו עמלים בפיכם בתורה משום שרק כך לקיים התורה.


אך עדיין יש משהו בפסוק שאינו מובן, מדוע א"כ כתוב ואת מצוותי תשמרו? הלא כבר כתוב ועשיתם אותם! מהי אותה השמירה?

אלא מסביר לנו בעל קרבן אהרן שישנם שני חלקים בעמל פה של התורה: א. עמל סודות התורה עליו נאמר: 'אם בחקתי תלכו', ב. עמל פשטי התורה עליו נאמר ואת מצוותי תשמרו, ועל כל זאת מסיים הפסוק עלינו לקיים את כל הנלמד.


א"כ דבר נפלא יצא לנו מדבריו של הק"א העמל היותר עמוק הוא העמל בסודות התורה משום שהוא עומק התורה ומשום כך הובא בראשונה, אבל אין לעמל זה שום תוקף ללא העמל בשפטי התורה שנדע מה עלינו לעשות, וכאשר נעמול בכל חלקי התורה אז נגיע למטרה ולתכלית של כל הלימוד: לקיים את מה שלמדנו ומשום כך נכתב הפסוק הדרך הזו.


לסיכום: הקב"ה מבקש ומתחנן בפנינו אנא מכם תעמלו בתורה בכל החלקים שלה בכל הפרד"ס גם בסודות וגם בפשטי התורה וכל עמלכם יהיה למען מטרה אחת: כדי שהלימוד הזה יגלה את רצונכם האמיתי לעשות רצון ה' ובכך תתקיים מחשבת הבורא לבריאה להטיב תכלית ההטבה, אך אם ח"ו לא נעשה כן נפסיד ההטבה והקב"ה כביכול ימנע מלקיים (באופן זמני עד שנוב בתשובה) את רצונו להיטיב.

 

-------------


[1] ואף אם היתה הכוונה שיש לנו זכות הבחירה, אין זה חינוכי לכתוב כך שהרי כל עם הארץ המגיע אולי רק פעם בשבוע בשבת לבית הכנסת עלול לחשוב שיש לכך באמת מקום!

[2] (תרגום: אמר לו שמואל לרב יהודה תלמידו: פתח את ביך (בדברי תורה) ותקרא מקרא, פתח את פיך בתורה שבעל פה ותשנה כדי שתתקיים בך התורה ותאריך ימים)

[3] ופירש רש"י (שם) משפט זה:

דרופתקי - טרחנין, כלומר, כל הגופין לעמל נבראו.

טוביה לדזכי - אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה, לשון אחר: דרפתקי - כיס ארוך שמשימין בו מעות, כל הגופין נרתקין הם לקבל ולהכניס דברים, אשריו למי שזכה ונעשה נרתק לתורה.

[4] כך הסבירו המפרשים הראב"ד והר"ש משאנץ לחד לישנא, וכן הקרבן אהרן.

[5] קרבן אהרן.

[6] קרבן אהרן על הספרא כאן.


18 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

פרשת 'בהר'

פרשתנו מלמדת אותנו איך לחיות את החיים החומריים שבארץ ישראל הארץ המובטחת מתוך קדושה, ולשם כך עלינו לשבות מן עבודת הקרקע במשך שנה מתוך השבע...

פרשת 'אמור'

פרשתינו פותחת באיסור טומאת מת לכהנים, אך אנו לא חיים היום בכלל במודעות  של הטומאה כפי שהיה בזמן בית המקדש. על כן, עלינו לברר נושא זה ביתר...

פרשת 'קדושים'

קדושים תהיו! פרשתינו פותחת בבקשה מהקב"ה מאוד מוזרה (ויקרא יט, ב): דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם...

Comments


bottom of page