top of page

פרשתנו מסיימת את ספר ויקרא – תורת כהנים ופותחת בפסוק מאוד לא ברור (ויקרא כו, ג):

'אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם'.


ואינו ברור כלל מפני שהוא מעלה שאלות רבות:

א.  הבטוי בו פותחת הפרשה אם בחקתי מאוד מפתיע ומפריע, משום שהוא פותח פתח כאילו כביכולישנה אפשרות בכלל שלא נלך בחוקותיו[1]?

ב.  מה הם החוקים על פיהם עלינו ללכת, ומהי ההליכה?

ג.  בד"כ בתורה מוזכר הביטוי שמירה כלפי חוקים ולא הליכה, מה פשר ההחלפה בביטויים?

ד.  בד"כ מוזכר בתורה כלפי המצוות עשייה ולא שמירה, א"כ על איזו שמירה מדובר כאן?

ה.  אם כבר אמרנו 'ואת מצותיו תשמרו' מדוע יש להוסיף: 'ועשיתם אותם'?


בכדי להשיב על שאלות אלו נראה את דברי הספרא על הפסוק (פרשה א פרק א אות א):

'אם בחוקותי תלכו, מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמילים בתורה, וכן הוא אומר: לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי, לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים, ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעותיו ולא יכרת לא ישמד שמו מלפני, וכן הוא אומר: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם, מלמד שהמקום מתאוה שיהו עמילים בתורה'.


בפסקה זו קיווינו לקבל  לפחות תשובה לאחת מן השאלות, אך זו בלבד שלא קיבלנו תשובה, אלא אף נוספו מספר שאלות!


מנין למדרש לומר מן הפסוק שעלינו להיות עמלים בתורה ועוד שהקב"ה מתאוה לכך? ומה הקשר בין הפסוקים שהובאו לרעיון שעלינו להיות עמלים בתורה?


קודם שנשיב על כך עלינו לראות פסקה נוספת בהמשך הספרא (שם אות ב):

'אם בחוקותי תלכו, יכול אילו המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם הרי מצות אמורות, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו להיות עמילים בתורה, וכן הוא אומר אם לא תשמעו לי יכול אילו המצות, וכשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה הרי מצות אמורות, א"כ למה נאמר אם לא תשמעו לי להיות עמילים בתורה'.


עכשיו אנו מתחילים להבין גם את הפסקה הראשונה: המדרש מדייק מהמשך הפסוק שתחילת הפסוק אינו מדבר על קיום המצוות משום שקיום מצוותיו כבר כתובים בסוף הפסוק: 'ועשיתם אותם' ועל כן מסביר המדרש שההליכה בחוקותיו תתקיים בכך שנעמול בתורתו.


ומתוך כך אנו מבינים מה היתה כוונת המדרש בתחילתו, מדוע הקב"ה מתאוה שנהיה עמלים בתורה? משום שרק על ידי כך נוכל לשמוע לקול ה' לדעת מה הוא רוצה שנעשה, אם לא נקשיב לקול ה' ע"י עמלינו בתורה לא נוכל לדעת את רצונו בעשיית מצוותיו, וכן לא נוכל להגיע למצב שלבבינו ירצה להיות ירא מה' וזה הפירוש של כל הקטע הראשון.


אך מהו אותו העמל? מהמשך דברי הספרא ברור הוא שהוא עמלינו בפינו כלומר שנעמול בפינו בדברי תורה.

ולשם כך הספרא מונה בהמשך עוד הרבה עניינים שיש מצוה להזכירם בפינו, כמו שבת (קידוש והבדלה בפיו) מה שהקצפנו את ה' במדבר, מה שעשה ה' למרים (צרעת על עוון לה"ר), מה שעשה לנו עמלק.

לפי האמור, כמו שעלינו להזכיר בפינו כל מיני דברים כדי שלא נשכח אותם כך גם מצוה עלינו להיות עמלים בתורה בפינו דוקא, ולפי הדמיון ברור הדבר מדוע, משום שרק כאשר האדם זוכר הדבר בפיו אין הדבר נשכח מליבו! וזוהי המשמעות להיות עמלים בפינו.


ישנה מצווה מיוחדת בכך שאנו עמילים בפינו בדברי תורה שמשום כך לא נשכחם והדבר יהיו חקוק (בחקתי) בלבנו.

ועוד יותר שהלומד בפיו הופך את דברי התורה לדברי אלהים חיים ולא כדבר הנלמד במחשבה ובשכל בלבד כידוע מדרשת חז"ל (עירובין נד.):

'אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, פתח פומיך קרי, פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי[2]. שנאמר כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא, אל תקרי למצאיהם אלא למוציאיהם בפה'.

כלומר הוצאת דברי התורה בפה עושה שהתורה היא חיה ולא רק ידע ומחשבה.


והתלמוד בסנהדרין (צט:) מחדד ענין זה יותר ואומר כך:

'אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו - הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך - הוי אומר לעמל תורה נברא. והיינו דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא[3]'.


כלומר מטרת הבריאה היתה כדי שאדם יעמול בפיו בדברי תורה ולא שיעמול במלאכה! משום שהצד היותר נשמתי שבאדם מתבטא בפה כידוע מתרגום הפסוק: 'ויהי האדם לנפש חיה' – 'לרוח ממללא' כלומר הצד הנשמתי העליון מתבטא דוקא ע"י הדבור א"כ דין הוא שלשם כך נבראה הבריאה כדי שנעמול בפינו בתורה.


אך כל זה יהיה בתנאי שיהיה לשם שמים ולא לשם מטרה אחרת כי אז מטמא הוא את החלק היותר עליון שבו, וכן כתב הספרא (שם אות ה):

'אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא'.


כלומר יש ערך לעמל התורה אך ורק אם לומד על מנת לקיים, אך אם לומד לא על מנת לקיים היה נח לו שלא נברא, בטוי חריף ביותר המבטא שאין לו מקום כלל בעולם בתור בריאה.


אך מדוע מוזכר עמל התורה בלשון הליכה? על כך משיב המהר"ל מפראג בחבורו גור אריה (כאן פס' ג'):

'ומה שאמר 'שתהיו עמלים בתורה', הינו מפני שכתוב הלמוד בלשון הליכה, כי ההליכה יש בה טורח ועמל, כך תהיו עמלים ויגיעים. ויש לפרש גם כן שההליכה שאדם הולך ממקום למקום, כן יהיה עמל בתורה ולהעמיק בה תמיד יותר ממה שהעמיק בה קודם. וזה נקרא הליכה בתורה. וכן הא דשני למכתב "בחקתי תלכו" ואחר כך כתב "ואת מצותי תשמורו", מפני שהחקות הם דברים שאין טעמם ידוע על אמתתם, ואפשר לאדם להשיג מעט מהם, והוא הולך ומעמיק תמיד יותר ממה שהשיג בראשונה, או שיש טורח בלמודם יותר, לכך כתב אצל החקות הליכה המורה על הטורח. ומה שאמרו כי המצות שהם חקים לא ניתנו טעם שלהם לגלות, אינו רוצה לומר שאין האדם יודע כלל מן המצות, אלא שאין יכול להבין אותם לגמרי, אבל יכול להבין מהם מעט, וזהו שאמר "אם בחקתי תלכו"'


כלומר על האדם לעמול ולטרוח הרבה כדי להעמיק בהבנת התורה בפרט בחלקים של התורה הנקראים חוקים אשר אין אדם יכול לעמוד על בוריים.

עתה מחריפה השאלה, מדוע הקב"ה אומר אם בחקתי תלכו כביכול אפשרות הפוכה לפנינו, אין זה חינוכי!

אלא הספרא שקראנו לעיל מסביר זאת אם במשמעות של הלוואי שכך יהיה[4], הקב"ה מתאווה לכך, ואי אפשר לפרש במשמעות הרגילה שאם נלך בחוקותיו הקב"ה יתן לנו כל מה שצריך ואם לא לא, שהרי אז לא יהיה הדבר לגמרי לשם שמים[5]! אלא כדי שנקבל הטובה, או מפחד העונש!


ומדוע הקב"ה מתאוה לכך? משום שרוצה להשלימנו בתכלית הטוב ולכן אם נלך בחוקותיו יוכל הק"ב להשלים את רצונו השלם בבריאה להיטיב לנו תכלית הטוב האפשרי[6].

ומשום כך הספרא הביא את הפסוקים לו עמי שומע לי וגו', לו הקשבת למצוותי וגו', מי יתן והיה לבבם וגו', כלומר הקב"ה מתחנן לנו ישראל בבקשה תהיו עמלים בפיכם בתורה משום שרק כך לקיים התורה.


אך עדיין יש משהו בפסוק שאינו מובן, מדוע א"כ כתוב ואת מצוותי תשמרו? הלא כבר כתוב ועשיתם אותם! מהי אותה השמירה?

אלא מסביר לנו בעל קרבן אהרן שישנם שני חלקים בעמל פה של התורה: א. עמל סודות התורה עליו נאמר: 'אם בחקתי תלכו', ב. עמל פשטי התורה עליו נאמר ואת מצוותי תשמרו, ועל כל זאת מסיים הפסוק עלינו לקיים את כל הנלמד.


א"כ דבר נפלא יצא לנו מדבריו של הק"א העמל היותר עמוק הוא העמל בסודות התורה משום שהוא עומק התורה ומשום כך הובא בראשונה, אבל אין לעמל זה שום תוקף ללא העמל בשפטי התורה שנדע מה עלינו לעשות, וכאשר נעמול בכל חלקי התורה אז נגיע למטרה ולתכלית של כל הלימוד: לקיים את מה שלמדנו ומשום כך נכתב הפסוק הדרך הזו.


לסיכום: הקב"ה מבקש ומתחנן בפנינו אנא מכם תעמלו בתורה בכל החלקים שלה בכל הפרד"ס גם בסודות וגם בפשטי התורה וכל עמלכם יהיה למען מטרה אחת: כדי שהלימוד הזה יגלה את רצונכם האמיתי לעשות רצון ה' ובכך תתקיים מחשבת הבורא לבריאה להטיב תכלית ההטבה, אך אם ח"ו לא נעשה כן נפסיד ההטבה והקב"ה כביכול ימנע מלקיים (באופן זמני עד שנוב בתשובה) את רצונו להיטיב.

 

-------------


[1] ואף אם היתה הכוונה שיש לנו זכות הבחירה, אין זה חינוכי לכתוב כך שהרי כל עם הארץ המגיע אולי רק פעם בשבוע בשבת לבית הכנסת עלול לחשוב שיש לכך באמת מקום!

[2] (תרגום: אמר לו שמואל לרב יהודה תלמידו: פתח את ביך (בדברי תורה) ותקרא מקרא, פתח את פיך בתורה שבעל פה ותשנה כדי שתתקיים בך התורה ותאריך ימים)

[3] ופירש רש"י (שם) משפט זה:

דרופתקי - טרחנין, כלומר, כל הגופין לעמל נבראו.

טוביה לדזכי - אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה, לשון אחר: דרפתקי - כיס ארוך שמשימין בו מעות, כל הגופין נרתקין הם לקבל ולהכניס דברים, אשריו למי שזכה ונעשה נרתק לתורה.

[4] כך הסבירו המפרשים הראב"ד והר"ש משאנץ לחד לישנא, וכן הקרבן אהרן.

[5] קרבן אהרן.

[6] קרבן אהרן על הספרא כאן.


18 צפיות0 תגובות

פרשתנו מלמדת אותנו איך לחיות את החיים החומריים שבארץ ישראל הארץ המובטחת מתוך קדושה, ולשם כך עלינו לשבות מן עבודת הקרקע במשך שנה מתוך השבע שנים, אלא שאחד מן הצוויים המובאים תוך כדי רעיון הנ"ל הוא הפסוק הבא (ויקרא כה, יד):

'וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו'


מה פסוק זה בא ללמדינו? לכאורה שעלינו להיות אנשים הגונים, אלא שהמעיין בפסוק מגדלה זה רק חלק מהעניין וכך שנו רבותינו בספרא (פרשת בהר פרשה ג סוף פרק ג אות א):


'מנין כשהוא מוכר לא תהיה מוכר אלא לעמיתך תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך, ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך ת"ל או קנה מיד עמיתך אין לי אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב מנין לרבות דבר המטלטל ת"ל ממכר לרבות דבר המטלטל, מנין שאין הוניה לקרקעות ת"ל או קנה מיד אל תונו, המטלטלי' יש להם הונייה ואין הוניה לקרקעות'.


דברים נפלאים וחשובים מאוד למדנו כאן:

א.  כאשר האדם מוכר או קונה חפץ כלשהו או קרקע, קודם כל יעשה זאת עם עמיתו ולא עם אדם אחר.

ב.  ישנו איסור להונות בחפצים המטלטלים, כלומר למכור מעבר לשוויו האמיתי של החפץ (חוץ מהרווח המקובל) אבל בקרקעות (לכאורה) אין איסור זה.


ויש לשאול מספר שאלות:

א. מה הטעם שיש לשאת ולתת דווקא עם עמיתו?

ב. מדוע כתוב לשון מוזרה כ 'עמיתו' שהרי בסוף הפסוק כתוב איש את אחיו! מה ההבדל בין שני בטויים אלו?

ג.  איך נקבעת ההונאה?

ד. מדוע אין להונות הלא לכאורה זהו דרך המסחר בעולם! וכפי שאמרו חז"ל[1] רוב התגרים (סוחרים) רמאים!


כדי להשיב על שאלות אלו בתחילה יש לראות את דברי המדרש (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא דף עא עמוד ב):

'[כה, יד] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. למדה תורה דרך ארץ שלא תהא מוכר אלא לעמיתך ולא תהיה קונה אלא מיד עמיתך. מפני שהכנענים[2] אנסים הם ומתעללים עלילות ברשע'.


לפי דברי המדרש לקח טוב, יש כאן שני דברים:

א. ענין של דרך ארץ, לפי זה אולי אין זה הלכה?

ב. אין הדבר מפני שישנה בעיה מוסרית לשאת ולתת עם הגוים אלא שלא כדאי לנו מפני שהם גזלנים (=אנסים) ומעלילית עלילות שווא.


ואת דברי הספרא לעיל שיש לשאת ולתת קודם כל עם ישראל הביאו רש"י בפירושו על התורה (כאן) ובעל מדרש הגדול (כאן), ובילקוט שמעוני (כאן) וכן הביא דין זה ספר החינוך[3] (מצוה שלז) ועוד, אך אין אחד מהן שציין את טעמו של בעל הלקח טוב אלא שנראה מדבריהם שהטעם הוא אחר שיש לתת זכות קדימה לכתחילה בקניה או במכירה לישראל דוקא כדי לפרנסו בקניה או להטיבו במכירה.


אלא שישנה תמיהה בדבר מדוע הפוסקים הרגילים כגון הרא"ש והטור לא הביאו זאת להלכה? ואפילו הרמב"ם שמביא גם דברים שלא מובאים בהכרח מן התלמוד לא הביא זאת להלכה ואף בספר המצוות לא הביא זאת!

 

אלא שהמעיין בהלכה ימצא שאכן ישנם כמה וכמה פוסקים ואף מן הראשונים שהביאו זאת להלכה לדוגמא הרשב"ץ (שו"ת ח"ג סי' קנא) שם נשאל הרב על סוחרים יהודים של קהילה מסוימת אשר החליטו למכור לבעלי החנויות היהודים במחיר גבוה ממה שנמכר לישמעאלים, כך שעל כל סחורה בדינר, יצטרכו להוסיף זוז, והרב יצא נגדם בצורה חריפה מאוד שהרי לא רק שלא עשו כדין כפי שלמדנו בפרשתנו בספרא להקדים הישראל לגוי כדי לתמוך בו ולפרנסו, אלא אף הכבידו עולם על ישראל! שם הרב מביא כמה וכמה הוכחות על כך שאף אם ימכור לגוי יקבל יותר מאשר אם ימכור לישראל ובכך יפסיד עליו למכור לישראל!


וכן כתב הרמ"א (בשו"ת סי' י' ענין ג') שם קרוב משפחתו מהר"ם פאדווה הוציא לאור את משנה תורה לרמב"ם ובא גוי אחד להדפיס ביותר זול ופסק שם הרמ"א שיש לקנות רק ממהר"ם פאדווה.

אין זו המסגרת המתאימה לברר ההלכה על בוריה אך למדנו מכך שמגדולי הפוסקים אף בראשונים ובאחרונים התחשבו בדברים אלו של הספרא והביאום להלכה.

עתה נשוב לשאלותינו הנ"ל מה ההבדל בין עמיתו ואחיו?

על זאת משיב התלמוד בבבא מציעא (נט.) בהקשר של הונאת דברים[4] וכדברים האלו:

'אמר רב חננא בריה דרב אידי: מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו - עם שאתך בתורה ובמצוות אל תוניהו'.


כלומר הבדל מהותי ישנו בין הבטוי אחיו ובין עמיתו, אחיו זהו כל אדם מישראל, ואילו עמיתו הוא דוקא אדם מישראל המקיים את התורה והמצוות.


אך פלא עצום! אף כאן הרמב"ם והשו"ע השמיטו עניין זה! ואמנם הרמ"א הביא דין זה בשם יש אומרים והמקור בנמוקי יוסף וכן הביא עניין זה הרי"ף והרא"ש כך שהשאלה מחריפה מדוע הרמב"ם והשו"ע השמיטו דין זה?

לפי האמור אולי ניתן לתרץ מדוע הרמב"ם ועוד הרבה חכמים לא רצו להביא דין זה להלכה בפשטות, משום שזהו דין שאינו לכל ישראל אלא דוקא עם שאתך בתורה ובמצוות[5], ואמנם דרשה זו נאמרה לגבי הונאת דברים, אך כיוון שביטוי זה הינו אותו הביטוי בעניינינו א"כ הינו אותו מובן.


ורעיון זה שעלינו להקדים משא ומתן עם ישראל קודם לגוי מורחב בהלכה גם בתוך ישראל בין ת"ח ומי שאינם, וכך פוסק הרמב"ם[6] (הלכות ת"ת פ"ו ה"י):

'תלמידי חכמים אינם יוצאין בעצמן לעשות עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ, ...וכן אם היתה סחורה לתלמיד חכם מניחים אותו למכור תחלה ואין מניחים אחד מבני השוק למכור עד שימכור הוא, וכן אם היה לו דין והיה עומד בכלל בעלי דינים הרבה מקדימין אותו ומושיבין אותו'.


לפי דברי הרמב"ם עלינו לתת זכות קדימה לת"ח למכור סחורתו אך לא הסביר הרמב"ם מדוע ומהתלמוד משמע וכך הסברא נותנת שהדבר הוא מפני תורתו וכבודו, שימכור לפני כולם כדי שיוכל להפנות מהר ככל הניתן למלאכתו.


וכן כתב הנצי"ב בפירוש על התורה בהעמק דבר (כאן) וז"ל:

'לעמיתך. לפי מאמרם ז"ל בב"מ נ"ט א' על הא דכתיב[7] לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו, ...א"כ ה"נ[8] דכתיב לעמיתך, יש לפרש דתלמיד חכם קודם למכירה..., וכן לענין אזהרה דאונאה דוקא לעמיתך כמו שיבואר בסמוך'.


דברים נפלאים הללו של הנצי"ב מלמדים שלדעתו ההלכה הזו של הקדמת השוק לת"ח קודם שאר העם נובעת מתוך הפסוק שלנו שיש להקדים עמיתך עם שאתך בתורה ובמצוות למשא ומתן של סחורה[9].

א"כ הבנו לפי כל האמור מדוע הפסוק פתח בעמיתו וסיים באחיו משום שיש לתמוך כלכלית בעמיתו אך ישנו איסור להונות גם מי שאינו עמיתו אלא אחיו[10].

 

ומהי ההונאה? על זאת לא נרחיב אלא רק מה שהביא בעל ספר החינוך:

'ואמרו זכרונם לברכה [שם מ"ט ע"ב] ששיעור האונאה שמחזירין אותה ויהיה המקח קיים הוא שתות[11] המקח או שתות הדמים[12]. ושיעור האונאה שאין מחזירין אפילו אותה, ואין צריך לומר שאין מבטלין המקח בשבילה, הוא פחות משתות המקח והדמים. אבל היה בדבר שתות אחד מהם, כלומר שתות המקח או שתות הדמים מחזירין האונאה. ושיעור האונאה שמבטלת המקח כולו, הוא כל זמן שהיא יתר משתות המקח והדמים,... כלומר שאם האונאה אינה יתירה על שניהם לא יתבטל המקח אלא יחזיר אונאה'.


לפי דבריו אם ההונאה שחייב להשיבה היא עד ששית מהקניה או מסכום הכסף שניתן לקניה זו, עליו להשיבה, ואם יתר משישית המכירה או הכסף המכירה מתבטלת.


אך עדיין לא השבנו מדוע יש להימנע מלהונות אחד מישראל במסחר? על זאת משיב בעל ספר החינוך:

'שורש המצוה ידוע, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ואם לא נכתב דין הוא שיכתב, שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלהים בעולמו באמת וביושר. ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים גם אחרים לא יונו אותו, ואף כי יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם, ונמצא שהדברים שוים לכל, ושהוא תועלת רב בישובו של עולם, והשם ברוך הוא לשבת יצרו'.


הדברים ברורים לשכל הישר איך נשמור על חברה מתוקנת בו כל אחד רוצה לחיות אך לא בצורה הרוצה להשיג כל תאוותיו החומריות ללא התחשבות בזולת והדבר הזה יהיה הרס העולם ושמירתו הוא יישוב העולם.


אכן בעולם שאינו עדיין מתוקן כל אחד רוצה לנגוס בחברו ולהרוויח כמה שיותר ועל כן נוצר אשליה שדרך העולם הוא להיות רמאי, אך אנו בני ישראל מאמינים ויודעים שפרנסה היא מן השמים ואם הקב"ה רוצה שתתעשר הוא כבר ידאג לכך ולא ע"י רמיסתו של חברו על ידו. הקב"ה ידע כבר לגלגל את העניינים לפי רצונו. וכל אחד מישראל צריך לחשוב לא רק איך הוא ירוויח אלא איך גם חבירו ירוויח.


וכן כותב במפורש מהר"ם אלשיך (כאן):

'אך יאמר, כי תמכרו יהיה באופן שלא תמכור לו רק דבר שגם ירויח בו הקונה אם גם הוא קונה למכור. וזהו וכי תמכרו ממכר, כלומר יהיה גם כן ממכר לעמיתך שיהיה לו לממכר ולא להניחו בטל על כי אין בו עוד ריוח'


לפי מהר"ם אלשיך גם חברך שיקנה סחורה זו צריך להרוויח. תחשוב גם עליו, ואמנם חז"ל הדריכות את האדם מלהיות סוחר מפני שמצוי שם הרבה רמאות, אך אנו יודעים על הרבה ת"ח[13] וצדיקים שהיו סוחרים, כלומר אין מחוייב הדבר להיות כזה.


המסר שלמדנו מפרשתנו הוא שכדי לחיות בתור חברה מתוקנת עלינו לצאת מהראיה הפרטית של כל אחד ואחד מאתנו ולחשוב ככלל איך להועיל אחד לשני לצאת מהראיה התאוותנית האוכלת את החברה בו כל אחד מחפש איך להשיג מהשני כמה שיכול אלא הפוך. במצבים מסוימים חובה עלינו אולי אף תוך כדי הפסד כספי שלנו  לתמוך באחינו ולעזור[14] ובפרט לאלו הקרובים אל ה' במיוחד כיראי ה' וכת"ח ובכך נקיים את מחשבתו ש הקב"ה שנחיה כאומה אחת מתוך אהבה ואחוה שלום וריעות.

 

שבת שלום ומבורך!


--------


[1] קידושין סוף המסכת.

[2] הגוים.

[3] הביא שיש דוקא לקנות מישראל. לא ברור מדוע לא הביא שיש גם למכור לישראל

[4] איסור לצער אדם מישראל בדברים.

[5] ואולי מפאת החשש ממי שקצת יסתכסך עם חבירו ימצא לו מצוות שאינו מקיימם ויבוא לומר שאינו מצווה לתמוך בו כלכלית.

[6] והמקור בתלמוד הינו בב"ב (כב.) במעשה דרב דימי מנהרדעא.

[7] תרגום: זה שכתוב.

[8] הכא נמי, תרגום: כאן גם כן.

[9] וישנה ראיה לכך מדברי רב יוסף במסכת שבועות לענין דין לת"ח שאף הובא בהלכה זו ברמב"ם.

[10] וכן כתב (שם) הנצי"ב בהעמק דבר.

[11] תרגום: שישית.

[12] סכום הכסף.

[13] בעל הלכות גדולות רבי שמעון קיירא מחכמי הגאונים, או רבי יוסף חיים בעל הבן איש חי מחכמי האחרונים, ועוד הרבה.

[14] ובוודאי שלא לתמוך באלו הרוצים השמדתנו...


צפייה 10 תגובות

פרשתינו פותחת באיסור טומאת מת לכהנים, אך אנו לא חיים היום בכלל במודעות  של הטומאה כפי שהיה בזמן בית המקדש. על כן, עלינו לברר נושא זה ביתר שאת, ומה משמעותו במיוחד עבורנו היום על אף שאין לנו עדיין בית המקדש.


לכן, עלינו לשאול מספר שאלות:

א.  מה המשמעות של טומאה זו?

ב.  מדוע אין לכהנים להיטמא?

ג.  מדוע עבור הקרובים הותר לכהנים להיטמא?

ד.  מדוע כתוב 'אמור ואמרת'?

ה.  וכי איננו יודעים שהכהנים הנם בני אהרן?


ראשית כל עלינו להבין מהי טומאה זו ומאיפה היא באה?

לשם כך נראה את דברי בעל ספר החינוך:

"משרשי המצוה, לפי שהכהנים נבחרו לעבודת השם ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב [שם, שם ו'] קדושים יהיו לאלהיהם, על כן הרחיקם מן המת. וכבר כתבתי למעלה שענין הטומאה דבר נמאס ונאלח, וגוף האדם המת פירשו חכמים שהוא אבי אבות הטומאה, כלומר שיש לו טומאה חזקה עד מאד, למעלה מכל טומאה. והענין הוא כי בהפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה וישאר הוא לבדו, בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו שזהו נפשו, ולא נשאר בו כי אם החומר הרע."


במילים אחרות, האדם מחובר מחלק רוחני (נשמה) וחלק גשמי (גוף). כאשר נפרדת הנשמה מן הגוף לאחר המוות, נשאר הגוף אשר בטבעו משתוקק אל הצדדים הרעים. כפי שקרה לאדם הראשון וממנו לכל העולם כולו, הטומאה מתפשטת בו מפני שנשאר רק החומר הרע, אבל כל עוד הנשמה היתה בגוף היא התגברה על הצדדים הרעים שבו.


בלשון חז"ל, אנו יודעים שגם "לכלוך" מכונה בשם טומאה. באמת אין ספק שיש לכלוך גדול כאשר האדם נפטר, וכל זה נוצר מפני שכבר אין בו חיות הנפש והנשמה.

מתוך דברים אלו אנו מבינים מדוע אין לכהנים להטמא, וזה משום שאנו לא מעוניינים שהם יהיו קשורים לרע הזה בהיותם משרתי ה'.

אלא שאז יש לשאול אם כן מדוע הכהנים נטמאים לקרוביהם? ממשיך שם בספר החינוך ומסביר שזה משום שהתורה דרכיה דרכי נעם ולא רצתה לצער הכהנים שלא יוכלו להיטמא לקרוביהם, ולבכות עליהם באהל אשר המת בתוכו.


לפי כל האמור, אם ישנם צדיקים מיוחדים אשר נקיים מכל צד של חטא, אין ראוי להם הטומאה! ואכן ממשיך (שם בספר החינוך ואומר שכן הוא הדבר, שהרי אנו מכירים מאמר חז"ל צדיקים במיתתם קרוים חיים, וזה מפני שלא דבק בהם שום צד של רע באשר היו צדיקים גמורים, וזה משום שטומאה זו אינה מחוייבת אלא תוצר של הידבקות האדם בצדדים הרעים ושאינם מתוקנים במציאות.


ובכדי להבין יותר לעומק את ענין הטומאה נראה את המקום הראשון בתורה בו מוזכר המושג טומאה[1] הוא דוקא במעשה שכם וכך כתוב בפסוק (בראשית לד, ה):

וְיַעֲ֣קֹב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד־ בֹּאָֽם:


פועל זה מוזכר שם בהקשר זה עוד פעמיים ואח"כ אין זכר לפועל או לשם זה עד ספר ויקרא בו מדובר על כל מיני סוגי טומאות.


ישנם חכמים[2] הסוברים שיש משמעות מיוחדת ועמוקה לפעם הראשונה שבה מופיעה האות והמילה בתורה, והיא מלמדת אותנו לכל התורה כולה.


לפי האמור המילה טמא מופיעה בהקשר של דינה בפעם הראשונה בתורה וזה בא ללמד אותנו את שורש הטומאה: שיא האגואיסטיות החומריות, ומפני זה נקרא בן חמור! כמו שדרשו רז"ל על הפסוק שבו לכם פה עם החמור[3], עם הדומה לחמור, משום שבשר חמורים בשרם (הפסוק אמנם נאמר על המצרים אך ישמעאל הוא בנו של הגר אשר לפי המדרש היתה בתו של פרעה!). ברוב גסותו לא יכל שכם זה להיות עם טיפת טוב ולא שלט בעצמו וחשב אך ורק על מילוי תאוותיו ויצריו וטימא את דינה ולקח אותה באונס. מעניין מאוד שגם המילה טמא מתחילה באות ט' אך הינה ההיפוך לגמרי של הטוב, מפני שזה לעומת זה עשה האלהים.


למדנו מכל האמור שהטומאה נובעת מהשורש היותר חומרי, כלומר מכך שהאדם נמשך אחר חומריות יצריו ותאוותיו, בו האדם דורס בגסותו את הערכים כדי לספק את תאוותיו הבהמיות. בשביל זה כל האמור לעיל התקשר, גם מקור הטומאה השורה על הנפטרים באותה זוהמה ולכלוך שנשאר לנו מאז חטא אדם הראשון אשר שמע לעצת אשתו ששמעה לנחש ללכת אחר התאוה – 'וכי תאוה הוא לעינים'.


על כן, הכהן אשר משרת בבית המקדש מצווה לא להטמא לאותה הטומאה משום שאכן הכהנים אינם צריכים להיות קשורים כלל למדרגה זו מן העולם בו הרע תופס מקום מפני שמדרגת הכהן היא להיות דבוק במדת החסד הגמור וכן כותב מהר"ם רקנאטי (ויקרא כא, א):

'כבר הודעתיך כי הכהנים הם ממידת החסד, ועל כן הם המכפרים כי בחסד יכופר עון [משלי טז, ו]. והנה הזהירם הכתוב שלא יטמאו למתים, גם רבה בהם הכתוב מצות יתרות שלא יפגמו מדתן. וזה טעם להזכירו בני אהרן, כלומר איש החסד אוהב שלום ורודף שלום, כאשר העיד עליו הכתוב [דברים לג, ח] תומיך ואוריך לאיש חסידיך'.


כמה נפלאים הדברים! הכהן צריך לעסוק רק בטוב, אוהב שלום ורודף שלום, ולא בטומאה אשר מקורה בהיפך מזה.

ומדבריו למדנו עוד דבר, מדוע כתוב בני אהרן? לא מפני שאיננו יודעים, אלא כדי להסביר לנו מדוע אין לכהנים להיטמא, מפני שהם בני אהרן בעל המדריגה המיוחדת של איש הדבוק במידת החסד.


א"כ מדוע הותר לכהנים להיטמא לקרובים אליהם? ממשיך (שם פסוק ב) מהר"ם רקנאטי ומסביר:

'הותר להטמא באלה, כי זהו לעשות חסד עם המתים המוטלים עליו. ומטעם זה אפילו כהן גדול מטמא למת מצוה'.

כמה נפלאים הם הדברים, בניגוד למה שאמרנו לעיל בשם ספר החינוך לפיו יש לכהן להיטמא לקרוביו משום שדרכיה של התורה "דרכי נועם" וכדי שלא יצטערו האבלים, א"כ זהו חסד של התורה כלני קרובי הנפטר. לפי מהר"ם רקנאטי ישנו רעיון עמוק יותר, יש להיטמא לקרובים כדי לעשות חסד עם הנפטרים! ואז אפילו כהן גדול יטמא במצב של מת מצוה, מפני שהשורש של הכל הוא החסד, כלומר הטוב, עשיית הטוב אשר הוא גובר על הטומאה שהיא כל כולה שורשה ברצון לקבל את כל אשר תאוה נפשו, אך לא לתת.


נסיים בסיפור אשר שמעתי מאבא מארי שילח"א ששמע אותו מהרב שמעון זייני (אחי סבא) זכרונם לברכה. לפני שעזב את אלג'יריה, החליטו היהודים המעטים שנשארו שם אחרי שכבר כמה שנים רוב היהודים עזבו את אלג'יריה, להוציא מקברם שני ת"ח אשר היו קבורים כבר כמאתים שנים. היו רגילים להשתטח על קברם לרפואה לברכה לישועה וראו שם ניסים ונפלאות, כדי להביאם לארץ. והנה, כאשר הוצאו מקברם התגלה הדבר הלא יאומן, הגופות של הצדיקים הללו היו שלמים לגמרי משל היום נפטרו! אחרי מאות שנים!


לפי זה אנו מתחילים להבין מדוע צדיקים במיתתם קרויים חיים, מפני שבאמת כל המוות והטומאה אינה אלא מצד הרע שיש בעולם, אך מי שדבק רק בטוב, ובמיוחד ת"ח וצדיקים מיוחדים, ואין טוב אלא תורה כדברי חז"ל, אין שייך בהם טומאה כלל.


נשארה לנו רק שאלה אחת ממה ששאלנו, מדוע כתוב אמור ואמרת?

מסבירים כמה חכמים, עיקרון חינוכי וחשוב מאין כמותו, דבר כזה מיוחד כמו הפרשת הכהנים מהטומאה, דבר שהוא יוצא מגדר הטבע! ועוד שכל ישראל מותרים בכך! יש לאומרם שוב ושוב עד שהדבר יחלחל לכהנים, ללא הפסקה, מפני שרק כך הדברים נכנסים עמוק, ומדוע באמירה רכה ולא בדיבור קשה? מפני שאלו כהנים אשר מדריגתם מיוחדת[4] ומשום כך הינם משרתי ה'. מפני זה יש לנהוג בהם עדינות ורגישות יתירה, משום שהם דבקים כל הזמן בטוב. על כן, אין לומר דבור קשה כי הדבור הקשה עשוי כדי להילחם נגד הרע אך הכהנים אינם שייכים לזה כלל!


יהי רצון שנזכה אף אנו בחיינו להתקדש ולהיטהר ולנקות עצמנו מכל צדדים אשר מקשרים אותנו לצדדים רעים ולא שלימים. מתוך כך, נזכה להתקרב למדריגה אותה רצה ה' לכתחילה להנחיל לכל ישראל שתתקיים לעתיד במובן המיוחד הזה: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אשר נזכה כולנו למדריגה מיוחדת זו, מתוך עבודה על עצמנו.


שבת שלום!


[1] אמנם כביכול במשמעות אחרת אך אותם אותיות הם, וכידוע לפי מי שאומר שיש אם למקרא איך שהמילה כתובה.

[2] בני יששכר מאמרי חודש אייר מאמר ג – ל"ג בעומר

[3] בדרך לעקדת יצחק אברהם אבינו משאיר את שני נעריו למטה עם החמור את אליעזר העבד ואת ישמעאל אשר גם הוא דינו כעבד.

[4] השפתי כהן כאן על הפרשה.


15 צפיות0 תגובות
bottom of page