פרשתנו פותחת בפסוקים הבאים (ויקרא פרק טז פסוקים א – ב):
(א) וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־ה' וַיָּמֻֽתוּ:
(ב) וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת:
ומתחילה בסיפור מותם של שני בני אהרן אך מדגישה שזה קרה עקב רצונם להתקרב להקב"ה, דבר שהסתיים באסון. מדוע הקב"ה מזכיר שוב את הנושא הזה אחרי שכבר הובא בהרחבה בפרשת שמיני?
בנוסף, יש לשאול מהו דבר ה' המוזכר בפסוק ראשון כאשר לא נאמר על ידו כלום? ומיד בפסוק שני נאמרה האמירה כאמירה חדשה, אם כך, מה היה הדבור הראשון?
בוודאי שישנה סיבה חינוכית תורנית לכך, והיא הקדמה למדוע כל כך חשוב לומר שמתו בני אהרן דווקא בכך שרצו להתקרב עוד יותר אל ה'.
מהו המסר הכל כך חשוב שמסתתר מאחורי הקדמה זו של מיתת בני אהרן והאיסור לבא בכל עת אל הקדש?
כדי להשיב על שאלות אלו, כבר הקדימו אותנו חז"ל וכך לשונם בספרא (פרשת אחרי מות פרשה א פרק א אות ג):
ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת, ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדבור הראשון, היה ר' אלעזר בן עזריה אומר משלו משל: למה הדבר דומה? לחולה שנכנס אצל הרופא אומר לו: 'אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב', בא אחר ואמר לו 'אל תשתה צונן ואל תשכב בטַחַב (קרירות[1]) שלא תמות כדרך שמת פלוני וזה זרזו יותר מכולם' לכך נאמר, אחרי מות שני בני אהרן ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת.
אם כך, חז"ל אומרים מפורשות שכל ההקדמה הזו היא כדי להסביר לנו מדוע אין לאהרן לבוא בכל עת אל הקדש, וכדי שהמסר יתקבל יותר, הובא בתורה המעשה של נדב ואביהוא שוב.
ישנה כאן הערה חינוכית חשובה מאוד כדי למנוע מאדם לחטוא ולהרוס את עולמו ואת מה שבנה. יראת העונש היא חשובה מאוד אע"פ שזו לא היראה הגבוהה, היא הקומה הראשונה.
עם כל זאת, אנחנו עדיין לא מבינים את הדבר, הרי הוראה זו לאהרן היא תמוהה לכאורה. מדוע אל יבוא בכל עת אל הקדש? אדרבה, תבא עליו ברכה! ככל שאדם רוצה להתקרב יותר לחפוף בצילו של הקב"ה ולהתקרב לקדש מסתבר היה לומר שאין מעולה מזה!
אלא שאין הדבר כך,כפי שנראה מיד. אך קודם שנסביר זאת, עלינו להבין את ההלכה הנובעת מפסוק זה.
כך כתוב בספר החינוך (פרשת אחרי מות מצוה קפד):
'שלא יכנסו הכהנים בכל עת אל המקדש, אלא בעת העבודה, שנאמר [ויקרא ט"ז, ב'] ואל יבא בכל עת. ויזהיר בכאן כהן גדול מהכנס בבית קדש הקדשים, ואפילו ביום הכיפורים, אלא בזמן העבודה, וכן יכנס באזהרה כהן הדיוט מהכנס בהיכל כל השנה אלא בזמן העבודה'.
בשלב ראשון, הבנו את ההלכה. אין לכהן גדול להיכנס אלא פעם בשנה ביום הכיפורים, בזמן המתאים ובאופן הנכון לקודש הקודשים, וכן אין לכהן רגיל (הדיוט) להיכנס להיכל (הקדש) אלא בזמן עבודתו.ועלינו לשאול מדוע? הלא הכהנים משרתי ה' קדושי עליון! כל השנה הם נזהרים לחיות בקדושה ובטהרה ובפרט בימים בהם הם עובדים (לפי המשמרות) בבית המקדש, ובפרט כהן גדול שעובד בבית המקדש כל השנה ושומר על קדושה וטהרה מיוחדת במינה כל השנה! מדוע לא טוב לבוא בכל עת אל הקדש?
כאשר נשיב לשאלה זו, נוכל גם לחזור לשאלתנו המקורית: מה רע כל כך ברצונו של אדם להתקרב יותר אל הקדש?
התשובה לכך היא פשוטה מאוד, אדם שמתרגל להימצא במקום הקדש כל הזמן מאבד את הרגישות לקדש, לבו גס בקדש ובמקדש, ועלול לאבד את היראה כלפי הקדש.
וכן כתוב מפורשות בספר החינוך (שם):
'משרשי המצוה, שיקבעו המשרתים בנפשותם גדולת המקום ומעלתו, ותהיה יראתו תמיד על פניהם'.
לפיכך, ציווה ה' לכהנים משרתי ה' וקדושי עליון ואף לכהן גדול שאינם יכולים להיכנס אל הקדש בכל עת אלא בעת הראוי. קל וחומר למי שאינו כהן, מישראל, מן הטעם שאמרנו.
אך נראה שטעם זה אינו מספיק. הרי גם הכהנים הרגילים אינם נמצאים כל הזמן בקדש, ואף כהן גדול שנמצא כל הזמן, הקב"ה היה יכול להגבילו באופן פחות חריף, כמו זה שיכנס רק פעם בשנה לקדש הקדשים!
אלא שטעם יותר פנימי מסתתר מאחורי מצוה זו. גם האדם הרוצה וחפץ להתקרב אל ה' צריך לדעת איך לעשות זאת ומתי, שהרי אם יתקרב בצורה ובאופן לא נכון לא ימצא מתקרב אלא מתרחק. וזה משום שאין האדם יכול לקבל את גודל השפע והאור העליון של הקב"ה בהתקרבו אליו אא"כ מכין הוא לכך כלי קיבול מתאים. אם אדם לא יכין את עצמו מספיק, ישנה אפילו סכנה בדבר! הרי נדב ואביהוא, שנאמר עליהם שהיו בבחינה מסוימת יותר קרובים אל ה' אפילו ממשה ואהרון, כיוון שרצו להתקרב אך לא באופן הנכון, 'וימותו'.
הקב"ה בתורתו יודע מה המינון הנכון שהכהנים משרתי ה' ואף הכהן הגדול יכולים לקבל,ובאיזה אופן ומתי.
גם אנחנו שבאים ללמוד מזה, צריכים לקחת את המסר בו כל אחד מישראל ידע איך להתקרב אל ה' ולהיות יותר קדוש. הדבר צריך לימוד, כל אחד לפי דרגתו. לחז"ל יש הרבה הדרכות כיצד להתקרב אל ה', בצורה הדרגתית ונכונה.
האדם צריך לתקן את עצמו לפני שמתקרב אל הקדש ולאו דווקא בבית המקדש. כל הרוצה להתקרב אל ה' בכל צורה שהיא ולנהוג בהנהגות קדושות יותר, קודם כל עליו לוודא שמתקן את עצמו, אם לא, חייב ח"ו מיתה. כמו שמסבירים החכמים, מיתה אין פירושה דווקא מוות כפשוטו, אלא אפילו ירידה בדרגה נחשבת סוג של מיתה.
וטעם הדבר הוא שאין כלי קיבול לאותה קדושה לחול עליה והיא לא תחזיק מעמד.
שבת שלום!
הרב יהודיע זייני
[1] כך מפרש הערוך ערך טחב בפירוש אחד ומביא עוד פירוש.
Comentários